הסיפור שלי

בגיל 13 הוריי התגרשו, ובמקביל היו לי קשיים חברתיים. לא הבנתי איך רגע אחד אני מקובל ושייך, וברגע אחר מרגיש הכי למטה. כבר אז נכנסו בי מילים ואמונות שליוו אותי שנים, ושינו את הדרך שבה ראיתי את עצמי ואת העולם.

בהמשך התגייסתי. הייתי במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים בעזה. גם משם חזרתי עם חוויות ומשקעים שהצטרפו למה שכבר נשאתי בתוכי.

במשך כחמש עשרה שנה הנחיתי סדנאות לילדים, לנוער ולקבוצות שונות. לאורך הדרך גיליתי אחת האהבות הגדולות שלי: להיות המבוגר שמאמין. זה שרואה בילד משהו שהוא עוד לא רואה בעצמו, ומאיר את הטוב שבו דווקא כשהוא רואה בעיקר את הקושי.

אולי דווקא כי אני זוכר איך זה מרגיש להיות הילד שלא תמיד מוצא את המקום שלו. היה לי חשוב להיות בשביל אחרים האדם שרואה אותם ומאמין בהם.

גדלתי, התחתנתי, וזכיתי בשני בנים. אחרי עשר שנות נישואים התגרשתי, ושוב פגשתי את הכעסים והלחצים שסחבתי שנים. מה שאני קורא לו היום האבנים שבלב. רציתי לשחרר אותן, ולא ידעתי איך.

במקביל בניתי עסק לעיצוב אירועים וקניונים. הייתי אומן, יוצר ובונה בידיים שלי. החיים התחילו להיכנס לשקט יחסי, עד שיום אחד הכול נעצר.

בעבודה על קיר צילום באחד הקניונים, ברגע של הסחת דעת, נפצעתי קשה ואיבדתי את האגודל ביד ימין. יד האומן שלי. היד שאיתה יצרתי והתפרנסתי.

ברגע אחד החיים שהכרתי השתנו.

איבדתי את המקצוע, והתמודדתי עם כאבים חזקים. חיפשתי כל דרך להתמודד. בתוך החיפוש התחלתי ללמוד ולתרגל שיטות נשימה.

בעל הדירה שלי באותה תקופה הזמין אותי לסשן ריברסינג. אמר לי: בוא תנסה.

הגעתי, נשמתי, וגיליתי עולם שלא הכרתי.

הרגשתי עד כמה הגוף, הרגש, המחשבה והנשימה מחוברים. ככל שהעמקתי בריברסינג ובעבודה הרגשית, התחלתי לפגוש לא רק את המתח שבגוף. גם כעסים, פחדים ומשקעים שסחבתי שנים.

לאט לאט התחלתי להוציא את האבנים מהלב.

המשכתי לחקור נשימה, ולמדתי גם את שיטת הנשימה של וים הוף. שילבתי נשימה, תנועה ועבודה עם המחשבה כחלק מהשיקום. תוך זמן לא ארוך הרגשתי שיפור בהתמודדות עם הכאב ובתפקוד.

מתוך מה שעברתי על הגוף שלי הבנתי שיש לנו יכולת להשפיע על השיקום ועל איך אנחנו חיים. דרך המחשבה, הנשימה, התנועה, ואיך שאנחנו פוגשים את מה שקורה בפנים.

ובתוך זה קיבל אצלי מקום המשפט של רבי נחמן מברסלב:

אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן.

לא יכולתי לשנות את מה שקרה. גיליתי כמה עדיין אפשר לתקן ולבנות מחדש.

ככל שהמשכתי, משהו השתנה גם במערכות היחסים. מצאתי יותר השלמה עם הוריי ועם אם ילדיי. משקעים וכעסים שסחבתי שנים התחילו לקבל מקום אחר.

כחלק מהשיקום חזרתי גם לאהבה ישנה, הקפוארה, שעזבתי בגיל 16. הפעם חזרתי אליה עם הילדים שלי.

בקפוארה מצאתי מחדש תנועה, נשימה, משחק, גמישות, ריקוד וקהילה. ובעיקר את האפשרות לחזור להיות קצת ילד.

למרות הפגיעה ביד המשכתי להתאמן. בהמשך עברתי קורס מדריכי אומנויות לחימה בהתמחות בקפוארה במכון וינגייט.

ואז החלקים התחילו להתחבר.

תודעה, תנועה, נשימה

החלטתי להעמיק וללמוד ריברסינג ו-NLP. במקביל המשכתי ללמוד תקשורת מקרבת, ולהעמיק בספרים ובהרצאות כמו ארבע ההסכמות של דון מיגל רואיז, וכוחו של הרגע הזה של אקהרט טול.

קודם כול למדתי כדי להמשיך לטפל בעצמי.

עם הזמן הבנתי שכל מה שעברתי מתחבר לאותה אהבה שהייתה בי שנים. להאמין באדם שמולי, ולעזור לו לראות כוחות שכבר יש בו.

הנשימה לא יצרה בי את הרצון לעזור לאנשים. היא נתנה לי כלי חדש לעשות את מה שאהבתי כבר שנים.

היום אני מטפל ומנחה סדנאות, הרצאות וחוגים לילדים ולמבוגרים. בדרך שלי נפגשים שלושה עולמות שהפכו לחלק מחיי: תודעה, תנועה, נשימה.

אני מביא לא רק מה שלמדתי בקורסים. את הדרך שעברתי בעצמי. מהילד שחיפש מקום, דרך הכעסים והאבנים שבלב, השירות, הגירושים, התאונה והכאב, עד לגילוי הנשימה, התנועה, והיכולת לבנות את עצמי מחדש.

אני לא כאן להגיד לאדם איך לחיות. אני כאן להיות בשבילו המבוגר שמאמין. לראות את הטוב, להזכיר לו את הכוחות שלו, ולתת כלים שאפשר ליצור איתם יותר חיבור, איזון ושקט.

דבר אחד הדרך לימדה אותי. אי אפשר תמיד לבחור מה החיים יביאו. אפשר ללמוד איך לפגוש את מה שהם מביאים.

ואפשר, לאט לאט, להניח את האבנים שסחבנו כל כך הרבה שנים.

אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן.

זו הדרך שלי. וזו הדרך שאני כאן כדי להעביר הלאה.